על פי הספרות המקצועית (מורבר, 2009; חודטוב, 2012), ילדים ומתבגרים עם מוגבלות נמצאים בסיכון גבוה יותר לחשיפה למצבי התעללות והזנחה בהשוואה לילדים ללא מוגבלות. רמות הסיכון שהם חשופים להן לא רק גבוהות יותר, אלא גם נמשכות לאורך זמן ממושך יותר. מצבי סיכון אלה עלולים להתרחש הן בתוך המשפחה והן בסביבה הקרובה של הילד/המתבגר (משפחה מורחבת, בית ספר, שכונה וכדומה).1
חוקרים איתרו מספר גורמי סיכון שיכולים לנבא סיכון גבוה להתעללות באנשים עם מוגבלות. ביניהם גורמים הקשורים למאפייני המוגבלות, למאפיינים משפחתיים ולמאפייני הסביבה של האדם עם המוגבלות וגורמי סיכון חברתיים-תרבותיים.
גורמי סיכון הקשורים לאפיוני המוגבלות
- בדידות, חוסר בכישורים ובמיומנויות בתחום הבין-אישי והחברתי: חלק ניכר מהילדים ומהמתבגרים עם מוגבלות מדווחים על רמות בדידות גבוהות יותר מהאחרים. הבדידות עלולה להביא לחיפוש קשרים חברתיים ב'כל מחיר', כולל כניסה למצבים מנצלים ופוגעים.
- תפיסה עצמית ודימוי עצמי נמוכים: הפנמת התפיסות החברתיות הרואות באדם עם מוגבלות 'מוגבל' ו'פחות שווה' עלולה לגרום להתפתחות דימוי עצמי נמוך, לפיתוח התנהגות 'קֶָרבנית' ולקבלת דין הפגיעה כמובן מאליו.
- מיומנויות תקשורתיות וקוגניטיביות מוגבלות: המיומנויות התקשורתיות המונמכות של חלק מהאנשים עם מוגבלות עלולות לפגוע ביכולתם להגן על עצמם, הן במובן של הבעת התנגדות והן במובן של דיווח על מצבי פגיעה. לעיתים, גם כאשר הנפגע מנסה לדווח, קיים קושי בהבנת המסרים (שפתיים או התנהגותיים). אצל אנשים עם מוגבלות פיזית, עלול להיווצר מצב של חוסר יכולת להגנה עצמית, לבקשת עזרה ולהשגת מידע חיוני. קשיי תנועה וניידות מהווים מכשול בניסיונות הימלטות מהסיטואציה הפוגענית.
- קשיים בשיפוט חברתי: מיומנויות חברתיות לקויות וקושי בשיפוט חברתי עלולים לגרום לאי-יכולת לזהות מצבים מסוכנים ודרכי התגוננות, להימנעות ולהימלטות ממצבים אלו. כך למשל, אנשים עם מוגבלות עלולים שלא להיות מודעים לכך, שהתעללות מינית היא ניצול, שהיא אסורה על פי החוק, ושהיא אינה נורמטיבית. לפיכך, הם עשויים שלא לדווח על מצבי ניצול והתעללות מיניים.
- חוסר אונים נרכש והתפתחות של התנהגות פסיבית וצייתנית: אחד המאפיינים בתהליך ההתפתחות החברתית של אנשים עם מוגבלות הוא חינוך לציות לדמויות מטפלות (הורים, אחים, אנשי חינוך וטיפול) ולגורמי סמכות. ציות זה עלול לפגוע ביכולתם להפגין אסרטיביות וחושף אותם למצבים של ציות גם במקרים של התעללות.2
- תלות פיזית ורגשית באחרים, ריבוי מטפלים: תלות בגורמי טיפול (פיזית, רגשית, חברתית): תלות יוצרת הכרח לאינטראקציה רבה עם גורמי טיפול שונים, הן במשפחה והן במסגרות חינוכיות ואחרות. ביניהם יכולים להיות פוגעים (טיפול בסיטואציות אינטימיות וריבוי מטפלים). נוצר חוסר איזון ביחסי הגומלין המאפשר את הפיכת הסיטואציה לפוגעת, נוצר חשש לדווח על פגיעה שמא תיפגע התמיכה ההכרחית, ישנו רצון לרצות דמויות סמכות. בנוסף לכך, לעיתים נוצרת תלות פיזית, חברתית ורגשית ארוכת-טווח שאינה תואמת את הגיל הכרונולוגי. על פי Sobsey (1994), התלות באחר משפיעה על איכות חייו של האדם עם המוגבלות, והיא אחד מגורמי הסיכון הבולטים ביותר.
- היעדר מודעות לסוגיות שקשורות במיניות וקושי להבחין בין התנהגות מותאמת ובלתי מותאמת: לדוגמה, חיבוק לא מותאם של חבר מהמכינה, או אי שמירה על מרחק אישי מותאם בעת שיחה, או שיח על נושאים פרטיים במרחב לא מותאם או כאשר טיב הקשר אינו כזה אשר מתאים לנהל בו שיח אישי. 3
- לאלה יש להוסיף גורמי סיכון הקשורים להיבטים סוציו-דמוגרפיים של האדם עם המוגבלות: חומרת המוגבלות,4 גיל, 5 רמת תפקוד6 ומגדר. 7
לא כל המאפיינים רלוונטיים לכלל המוגבלויות. עצם קיומה של מוגבלות לא מגביר בהכרח את הסיכון. יש להיזהר ממתן משקל יתר למוגבלות כ'סיבה' לסיכון. המאפיינים שבעטיים אנשים עם מוגבלות מצויים בסיכון אינם בהכרח טבועים בהם. לעיתים הם תוצאה של טיפול או שיקוף הדרך שבה החברה רואה אותם. |
גורמי סיכון הקשורים בהתמודדות המשפחה של ילד/מתבגר עם מוגבלות
גידולו של ילד עם מוגבלות דורש מההורים פיתוח דפוסי הסתגלות ובניית משאבי התמודדות ומערכות תמיכה, כדי שיוכלו לחיות ולגדל את ילדם בעל המוגבלות ואת שאר בני המשפחה בצורה טובה יותר.
יש להעריך בזהירות משפחות בסיכון גבוה ולהימנע מתיוג ומהאשמה. תהיה זו טעות לתייג משפחות שיש להן בן משפחה עם מוגבלות כמשפחות הנמצאות בסיכון להתעללות. סוגיית פגיעתם של בני משפחה בבני משפחתם קשה ומורכבת, והיא מעסיקה חוקרים ואנשי מקצוע רבים. הניסיון להבין נעשה באמצעות מיפוי גורמי הסיכון של משפחה בסיכון גבוה. ניבוי הסיכון להתעללות רחוק מלהיות מדע מדויק, ותוכניות למניעת התעללות טובות לכל המשפחות, ולאו דווקא לאלו הנמצאות בסיכון גבוה.
להלן חלק מגורמי הסיכון למצבי סיכון ופגיעה, הקשורים במאפיינים משפחתיים:
היעדר הכנה מוקדמת, תגובות כגון: צער כרוני, חוסר ביטחון, אשמה, חוסר אונים, כעס, דחייה, ניכור ובלבול: לידת ילד עם מוגבלות, או הכרה במוגבלות, מביאה בעקבותיה לא פעם הפרה משמעותית של האיזון במערכת המשפחתית. משפחות רבות מתמודדות עם קשיים כלכליים, מצוקה רגשית, עומס, דחק, שחיקה, סטיגמה ורגשות אשם. קשיים אלה משפיעים על כל המשפחה: על ההורים, על ילדים נוספים, ולעיתים גם על בני משפחה אחרים. מחקרים מצביעים על כך, שיכולת ההתמודדות של ההורים מותנית במידת ההעצמה שהם חשים כהורים, יכולתם לקבל החלטות, האסרטיביות וההערכה העצמית שלהם. נמצא, שתמיכה פורמלית ובלתי פורמלית עשויה לשפר מאוד את רווחת בני המשפחה, את חוסנה ואת יכולתה לספק את צרכיו של הילד עם המוגבלות (אשלים).
התמודדות עם אתגרים משמעותיים, העלולה לגרום לעומס יתר בחיי היומיום ולהשפיע על מרבית תחומי החיים: הרגשי, הזוגי, המשפחתי, החברתי, התעסוקתי והכלכלי. רמות הלחץ הנחוות על ידי הורים לילדים עם נכויות הן בדרך כלל גבוהות, עקב העומס הרב הכרוך בטיפול בילדם. לקשיים הרגשיים הקשורים בגידול ילד עם מוגבלות יש השפעה על מצבי התעללות והזנחה ואלו חלק מביטוייהם. בנוסף, פעמים רבות, גידול ילד עם מוגבלות כרוך בהוצאות כספיות על טיפולים רפואיים ופרא-רפואיים. הורים לילדים עם מוגבלות נאלצים להפסיד ימים ושעות עבודה לצורך הטיפול בילדם בתכיפות רבה יותר מהורים אחרים, ולכך, יש השלכות כלכליות ותעסוקתיות.
פיתוח ציפיות לא מותאמות כלפי הבן או הבת: לא פעם ניתן להיתקל במצבים בהם קיימת הכחשה וכתוצאה ממנה התעלמות ממוגבלותו של הילד והשפעתה על יכולותיו. מצב זה עלול לגרום לפיתוח ציפיות לא מציאותיות ובלתי מותאמות כלפיו. לעתים קיימים מצבים של מתן עונשים לילד והימנעות מהבעת אהבה כלפיו, בשל חוסר עמידתו בציפיות.
בידוד משפחתי-חברתי: משפחות שלהן ילד עם מוגבלות, נמצאות בסיכון גבוה יותר לחוות בידוד חברתי.
ההסברים לבידוד החברתי:
- ההשקעה הרבה בטיפול בילד גוזלת את מרבית זמנם של ההורים.
- סטיגמה הקשורה עם מוגבלות הילד יוצרת דחייה חברתית, והמשפחה עשויה להימנע ממפגשים חברתיים שבהם ייחשף לעיני כל הילד 'החריג'.
- לחלק מההורים אין מקורות עזרה זמינים למקרה שבו הם מעוניינים לצאת לבילוי או לסידורים, ויש צורך במישהו שישגיח על הילד בהיעדרם.
- בדרך כלל, הם חווים בידוד פיזי ממשפחות אחרות שלהן ילדים עם מוגבלות, המתגוררות באזורים אחרים של העיר או בערים אחרות, דבר המקשה על יצירת רשת חברתית תומכת של הורים עם בעיות דומות.
- בידוד חברתי קשור עם מגוון של בעיות נפשיות, צריכת סמים, ורמות גבוהות של לחץ, ולכן, זהו אחד הגורמים המרכזיים בחשיבותם מבין מנבאי הסיכון.
הימנעות מהצבת גבולות מתוך חוסר אונים ומתוך קושי להתמודד עם עומס המטלות: אי-הצבת גבולות יוצרת טשטוש בין האסור למותר, ועלולה לגרום להתנהגויות בלתי הולמות ולסיכון להתעללות.
הגנת יתר: פוגעת בסיכויי הילד והבוגר בעל המוגבלות לממש את הפוטנציאל שלו ולהגיע לרמת התפקוד המיטבית האפשרית בהתאם למוגבלותו. הגנת-יתר כלפי הילד היא אחד הביטויים של הצבת גבולות בתוך המשפחה, השכיחים בקרב הורים לילדים עם מוגבלות. הגנת-יתר יכולה להתבטא בעשייה למען הילד ובמקומו ו/או בכך שמונעים ממנו התנסויות וחוויות למידה.
גורמי סיכון הקשורים במאפייני הסביבה (החינוכית והטיפולית)
חלק ניכר מהאנשים עם מוגבלות חיים, לומדים, מבלים ועובדים במסגרות מיוחדות חינוכיות, טיפוליות, שיקומיות או תעסוקתיות, מבודדות ומשולבות כאחד. הסביבה יכולה לאפשר התעללות או לעכבה. אפיוני הסביבה החברתית רלוונטיים במיוחד, מכיוון שרבים מקרב האנשים עם מוגבלות מצויים בסביבה 'מיוחדת', בעלת אפיונים היכולים לשמש גורמי סיכון להתעללות (מורבר, 2009):
היעדר נגישות: מכיוון שאנשים שונים זה מזה, כל אדם עם מובלות יגדיר את המילה נגישות בדרך שונה. עבור אדם מוגבל פיזית, נגישות תהיה שירותים מורחבים ומותאמים. עבור אדם עיוור נגישות משמעה פעמון או קול המודיע על הגעת מעלית לקומה מסוימת. להלן דוגמאות לסוגים שונים של נגישות: נגישות פיזית כוללת רמפה במקום מדרגות, פתחים רחבים למעבר לכיסא גלגלים, שירותים מותאמים ועוד. נגישות תקשורתית כוללת היצע של מתורגמנים לשפת הסימנים, סיפוק אלטרנטיבות כתובות בכתב גדול ובכתב ברייל, הקלטות וכד’. נגישות חברתית מתייחסת לעמדות של כבוד ושל קבלה בתוך הקהילה שבה האדם חי. נגישות בין-אישית מתייחסת למוכנות להתחבר, להתיידד ולהתאהב, ויש גם נגישות טכנולוגית המתייחסת להתאמת הסביבה. נגישות פרוצדורלית לוקחת בחשבון שריאיון עם אדם עם מוגבלות תקשורתית, פיזית או קוגניטיבית או בדיקה שלו אצל רופא יארכו יותר זמן מהמקובל, וכן את הצורך לארגן ריאיון או שיחה בזמן שהאדם עירני וכדומה.
שילוב: בשנים האחרונות גוברת המודעות לצורך להכיל (להכליל) אנשים עם מוגבלות בזרם החיים הכללי, בדיור, בחינוך, בתעסוקה ובפנאי. ההנחה המרכזית העומדת בבסיס רעיון השילוב היא האמונה בזכותם וביכולתם של אנשים אלה להגיע למימוש עצמי ולחיות חיים מלאי משמעות ואיכות ככל אזרח במדינה. נמצא כי ילדים עם מוגבלות הלומדים במסגרות רגילות מתמודדים עם קשיים חברתיים ההופכים לחלק בלתי נפרד מחיי היום-יום שלהם בבית הספר. הם חווים דחייה חברתית, הצקות ופגיעות גופניות, ולעתים קרובות הופכים לקרבנות של מעשי בריונות והתעללות.
התעללות מוסדית, כלומר: התעללות גופנית, רגשית, פסיכולוגית ומינית או הזנחה המתרחשות בארגונים ובמוסדות, במסגרות חוץ-ביתיות ובמרכזים ציבוריים אחרים. ההתעללות יכולה להתרחש בהוסטל, בבית חולים, בפנימייה חינוכית, בבית הספר או בגן משלב.
גורמי סיכון חברתיים-תרבותיים
חוקרים רבים רואים בגישת החברה לאנשים עם מוגבלות את אחת הסיבות המרכזיות לפגיעותם הרבה. מוגבלות מלווה בדרך כלל בסטיגמה חברתית, בערכים ובמנהגים חברתיים המקבלים ב'סלחנות' אלימות כאמצעי לפתרון קונפליקט ומתח. כישלונה של החברה בהכרה בצורכיהם של אנשים עם מוגבלות יש בו כדי לתת אישור חברתי להתעללות בהם.
תפיסות חברתיות מפחיתות ערך של אנשים עם מוגבלות: יש המרחיקים לכת וטוענים כי התעללות מתחילה בעמדות. עמדות ואמונות יכולות לספק רציונליזציה או לפחות אווירה סובלנית להצדקת ההתעללות במוחם של הפוגעים ולהגביר את הסיכון לאלימות ולהתעללות. עמדות הן חלק מגישת החברה כלפי נכות וכלפי מגבלה. עמדות הן בין הגורמים העיקריים לפגיעותם של אנשים עם מוגבלות. עמדות קשורות למיתוסים. מיתוסים משותפים לכל המוגבלויות. מיתוסים ועמדות משפיעים על כל סוגי ההתעללות.
דעות קדומות ביחס לאנשים עם מוגבלות: לפי ווייס (1991), חריגותו של הילד מובילה להגדרתו כ'לא אדם' ומתירה את האלימות כלפיו. הדגש שהחברה שמה על מראה חיצוני תקין ובריא ועל מסוגלות גופנית, יוצר מצב שבו העדר תכונות אלו, כמו במצב של נכות, גורם לפחיתות ערך חברתי ואנושי באופן משמעותי. עמדותיהם ואמונותיהם של אנשים מאפשרות ומעודדות התעללות באנשים עם מוגבלות בדרך שהיא לעתים חבויה, מתוחכמת וקשה למדידה.
דעות קדומות ביחס לפגיעה מינית באנשים עם מוגבלות: עמדות וגישות של אנשי מקצוע יכולים להשפיע על האופן שבו מידע מועבר, מוערך ומתקבל. הם יכולים להגדיר ולעצב תפקידים מיניים והתנהגות וניסיון מיני ולהשפיע על האופן שבו אנשים עם מוגבלות מתמודדים עם התעללות. הרושם המצטייר מתוך סקירת הספרות בתחום הוא, שלאנשי מקצוע רבים המטפלים באנשים עם מוגבלות דעות ועמדות שליליות לגבי מיניותם של אנשים עם מוגבלות. חלקם אינם ערים במידה מספקת לאפשרות של התעללות באנשים עם מוגבלות, בשל האמונה שאנשים עם מוגבלות אינם יכולים להיות קרבנות של התעללות. זאת בשל היותם 'א-מיניים' או בשל האמונה שאינם סובלים מהתעללות בהם בשל היותם 'נטולי רגשות'.
הערות שוליים
- הנתונים על רמת הסיכון לפגיעה בקרב אנשים עם מוגבלות מצביעים כי:
היקף האלימות המשוער כלפי ילדים, מתבגרים ובוגרים עם מוגבלות הוא פי ארבעה עד פי עשרה יותר מאשר כלפי אנשים ללא מוגבלות.
עפ"י מחקר של Powers et al., (2002) שסקר את התופעה באירופה ובארה"ב, אחוז נפגעי האלימות בקרב אנשים עם מוגבלות נע בין 40% ל-83%.
לא רק שרמות הסיכון לפגיעה הן גבוהות יותר, אלא שמדובר בפגיעות שנמשכות לאורך זמן רב יותר. - אנשים עם מוגבלות חיים פעמים רבות בסביבה המאפשרת להם פחות החלטה עצמית ושליטה, דבר שגורם להם להיכנס למעגל של פגיעה. רבים רואים בצייתנות מיומנות תפקודית נדרשת לאנשים עם מוגבלות, אף שלא תמיד היא פועלת לטובתם. העובדה שאנשים עם מוגבלות כנועים וצייתנים, משאירה אותם במצב של חוסר אונים נלמד ובחשיפה קיצונית ומתמדת לכל צורות ההתעללות. חינוך לצייתנות עלול להחריף את תחושת חוסר האונים והפסיביות ולהגדיל את הסיכון להתעללות.
- הפנמת מסרים שליליים ביחס למיניות, חסך בחינוך מיני-חברתי, התנהגות מינית לא מתאימה חברתית היעדר גישה למידע מותאם, עלול ליצור אצל האדם עם המוגבלות בורות מינית, עמדות שליליות ביחס למיניות, קושי בהבנת התנהגות חברתית ומינית מותאמת מהי וקושי בקבלת החלטות בתחום החברתי והמיני. בסביבה כזו, האדם עם המוגבלות עלול להיות חשוף ליחסים חברתיים, זוגיים ומיניים שליליים ופוגעניים.
- קיימים ממצאים סותרים בדבר הקשר בין חומרת המוגבלות לרמת הסיכון להתעללות: קלופינג (1984) מצא קשר חיובי בין חומרת המוגבלות לבין הסיכון להתעללות. כלומר, ככל שמוגבלותו של הילד חמורה יותר, כך עולה דרגת חשיפתו לסיכון. בנדיקט ועמיתיו לעומת זאת ((1990, מצאו קשר שלילי בין חומרת המוגבלות לבין הסיכון להתעללות. כלומר, ככל שהמוגבלות חמורה יותר, כך יורדת החשיפה לסיכון.
- בחייו של האדם עם המוגבלות יש תקופות בעלות פוטנציאל גבוה לסיכון ולאפשרות של התעללות, כל תקופה ומאפייני הסיכון המיוחדים לה.
- גם כאן הממצאים המחקריים אינם מאפשרים להגיע למסקנות חד-משמעיות בדבר אופיו של הקשר: קיימת דעה הגורסת כי אנשים בתפקוד נמוך פגיעים יותר מכיוון שאינם יכולים להימנע מפגיעה, לזהות אותה או לדווח עליה. יש חוקרים הטוענים כי הסיכוי להתעללות גדול יותר בקרב אנשים עם מוגבלות שכלית, לדוגמה, המתפקדים ברמה קלה או בינונית, לעומת אלה המתפקדים ברמה של פיגור קשה או עמוק, וזאת, עקב השכיחות הרבה יותר שבה אנשים המתפקדים ברמה גבוהה נמצאים ביחסי גומלין עם הפוגעים, ובכך, מרחיבים את מעגל הפגיעה.
- חוקרים הבוחנים את נושא המגדר כגורם סיכון אפשרי היכול לנבא התעללות, מציינים את מיעוט המידע הקיים ואשר יכול להצביע על קשר ביניהם. עם זאת, יש חוקרים שמצאו כי בנות עם מוגבלות נפגעות פי 2.5 יותר מאשר בנים עם מוגבלות .(Sobsey, Randall & Parilla, 1997)